אז מה נכון במציאות שלנו? האומנם אנו נולדים עם יצר רע? או אולי הילדים מגיעים אלינו כשהם "טבולה ראסה" (לוח חלק)?
בזוהר כתוב: בשעה שהאדם בא לעולם, מיד היצר הרע בא עמו.
יצר הרע הוא החומר שאותו אנחנו טועמים ומרגישים כבלתי נסבל. זהו האגואיזם שלנו.
אנחנו רוצים להשתמש בו אבל לא יודעים כיצד. התבלין שמרכך אותו ומאפשר לנו להשתמש בו כדי להגיע למטרת החיים, נקרא תורה. היצר הרע אינו אלא המחשבה שלנו רק על טובת עצמנו. זהו המניע לכל הרע שקיים במציאות. המחשבה האגואיסטית שלנו גורמת לנו לראות בכל מי שסביבנו אמצעי לקבלת הנאה. לכן לא אכפת לנו מהטבע, מהצומח, מהחי ומהאנשים שבסביבתנו. שכן גם אם זה לא במודע, אנחנו מחפשים רק את ההנאה שהם יכולים לספק לנו, ללא שום התחשבות בהם עצמם. מי שמבין את זה ומחפש איך להשתנות, יכול להשתמש לשם כך בתורה.
ניתן להסביר זאת על פי עיקרון פשוט: הבריאה היחידה היא הרצון ליהנות, אך אם משתמשים ברצון ליהנות באופן ישיר, במטרה למלא אותו בתענוג, לא ניתן לעשות זאת..
אדם יכול לרדוף אחר תענוגים שונים במשך אלפי שנים, ובכל פעם לחפש דבר חדש ליהנות ממנו, לחפש עוד טעם, עוד דרכים ופעולות למלא את עצמו, ולעולם לא יתמלא. אלא שלאדם יש רק רגע קט של עונג, כאשר הרצון שלו כביכול פוגש את התענוג, ורגע לאחר מכן התענוג מתבטל. בדומה לאדם מאד רעב. נגיד שלא אכל יום שלם. הוא מגיע למסעדה ומזמין סטייק. ברגע הראשון שטועם ממנו – הוא מרגיש תענוג גדול. בביס השני עדיין ההנאה רבה אבל בביס השלישי או הרביעי – התענוג קצת פחות… עד שלבסוף התענוג מתבטל. ואם תציע לו סטייק נוסף – הוא לא ירצה בו..
זאת משום שהרצון והתענוג הם הופכיים זה לזה כפלוס ומינוס. אדם רוצה תענוג, וכאשר מגיע התענוג, הוא מנטרל את הרצון, משום שנעשה "קצר", כפי שקורה בין שני חוטי חשמל של פלוס ומינוס.
בנוסף, רצון האדם גדל בינתיים , נבנה רצון חדש, כפול בגודלו מהקודם…