הרוח המזרחית החזקה מטישה אותי, למרות שרוחי דווקא טובה עלי. אני נזכרת שכשבאנו לכליל, או כמו שהחברות שלי אומרות "עוד לא היה כליל רק רוח מזרחית עזה", סיפרו לנו הדרוזים שבתקופת העותומנים, אם הבעל היה הורג את אשתו ובאותו זמן הייתה רוח שנקראת, ולא בכדי, שרקייה, היה יוצא זכאי.
אסונות טבע. חושבת על צונאמי ושריפות, איך אנשים נשארים ללא קורת גג וליבי יוצא אליהם. ליבי נכמר בקרבי ואני חושבת איך שרדו. חושבת וחושבת וכמו פסיכית רק בסוף נזכרת איך ביום הרביעי למותו הפתאומי של אבי נשרף עלי ביתי. כליל, פלוס הכלבים והחתולים שניצלו, הכוונה נשרפו. רק את הסוסה הצליח חבר להציל (המליטה למחרת) ולאות תודה קיבל המציל את הסייח במתנה. מתוך שלא לשמה בא לשמה.
זה כמו שמטפל אחד אמר לי בתדהמה, "מה, לא כתבת על אבא שלך שלושים שנה?" אז כתבתי. אותו דין חל על השריפה. אחרי ארבעים שנה כותבת. שוכבת במיטה וכותבת. כמו שכבר פעם ציינתי, איך אורח שבא ללון קם בבוקר וראה את חברתי ואותי עסוקות בשיחה קולחת, פנה אלינו ואמר: "אני מבין שעד שאתן לא פותרות את בעיית הטוב והרע בעולם אתן לא שוטפות כלים". אמשיך יותר מאוחר, אולי, כשתחלש קצת הרוח.
אחרי יממה חלשה קצת הרוח. חלשה הרוח, לא כמו אז, בקיץ ההוא, שרק התגברה. אני, כאמור, הייתי בשבעה ולא ראיתי את השריפה רק קיבלתי תיאורים אין סופיים על מעלליה. בתי הבכורה, שנשארה בכליל, תיארה לי איך בלוני הגז מתפוצצים, וכמו שנזכרת עכשיו את משפטו של אישי הטוב שישב ואמר "אם הייתי שם הייתי מצליח להציל". נו, ניחא, מה שהיה היה. כן, נותרנו ללא קורת גג, 50 דונם של חרובים וזיתים שנשרפו כליל.
https://www.kab.co.il/lp/%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%A8-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%A8-%D7%91%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%90%D7%93%D7%9D