שיעור התעמלות, כל השיעור ראשי ולבי היו עם אנשי המרכז והדרום. חשבתי עליהם, על אלה ששפר עליהם גורלם והם יושבים בממ"ד הביתי, על אלה שצריכים עם כל אזעקה לרוץ במדרגות כשהם נושאים את ילדיהם ארבע קומות כדי להגיע למקלט של הבניין, וליבי ליבי הכי עם אלה שאין להם מקלט בקרבת מקום ועם כל אזעקה יושבים מבוהלים ומפוחדים שמא טיל יפול על ביתם.
לנגד עיניי היו שני הילדים מהחדשות שלא הספיקו להתאושש מהסתלקות אמם ממחלת בסרטן, ופתאום הטילים שמכניסים אותם שוב לחרדה פן יאבדו עוד מישהו יקר, ואיך ניסו להרגיע את עצמם , או אולי כמביני דבר כשאמרו שאם זה רק רכוש זה לא נורא. את הפרופורציות האמיתיות קיבלו כשאיבדו את אימם.
תהיתי ביני לביני: איך יכול להיות שהם שם צמודים לבתיהם כשהפחד משתק אותם, ואפילו להתקלח הם חוששים ללכת שמא תשמע אזעקה. ואני שמאותו עם, מאותה ארץ ממשיכה את חיי. יוצאת לשיעור התעמלות ודווקא הם שצריכים את פורקן הגוף עכשיו יתר מכולם יושבים מכווצים, ספונים בבתיהם כשטילים מתעופפים מעל ראשם.
בשעות אחה"צ גם צפון הארץ "זכה" באזעקה, גם אני הייתי במקלט והראש דיסקס את האבסורד הלא נתפס. איך זה שבעיתות שלום, כשהשקט שורה במדינה אני לא חושבת ולא מטה שכם לאלה שזקוקים לעזרה? איך זה שכולנו פה בישראל בעיתות שקט נהיים איש אל איש זאב ואישה לאישה זאבה, וכשהטילים נופלים פתאום אנחנו באהבה ודאגה לכולם?
מה יש לעם ישראל שמתעורר ליידיש קייט רק שכהסכנה מרחפת מעליו? למה עם קשה העורף שאנחנו לא הבין כבר את הפרינציפ של חוק הטבע האחד? חוק שדורש מאיתנו להתחבר ב"ואהבת לרעך" כמו שכתוב באתר http://humanitasprize.info/ . האם עדיין לא הבנו שאם נמלא את תפקידנו כעם שצריך להביא את בשורת חכמת החיבור לעולם ונהיה בטוב ובהתחשבות בזולת גם בעיתות שלום ושלווה, חוק הטבע שמנהל פה את כל מה שנמצא לא יאלץ לדחוף אותנו לאהבה ודאגה לזולת באמצעות אסונות מבחוץ ומבפנים?