המודרניזם – הוא סגנון שנולד לפני מלחמת העולם הראשונה, (סוף המאה ה 19, עד אמצע המאה ה 20) כאשר האמנות מאסה בערכי התרבות של המאה ה 19 והאמנים רצו בתרבות החושפת את האמת הנפשית והרגשית כאילו אמרו: הנה מי שאנחנו וזה מה שאנחנו רוצים באמת וחושבים באמת.
ביצירות "המודרניות" בהן מופיעה דמות אנושית, מתגלה לרוב חוויה אישית פנימית עוצמתית (ראה למעלה, אדוארד מונק – "הצעקה") כי במודרניזם חי הפרט כיצור אינדיבידואלי מנותק מהחברה, תחושה הבאה לביטוי באמנות כניכור, בדידות וחרדה תחושת חוסר מוצא.
האם משום כך מתנתק האמן ובורח מהמציאות? האם ב"הצעקה" המשטח הלבן הוא ים או יבשה? האם הצבע הכחול מתאר באמת מים? מדוע השמים שאנחנו רגילים לראות בכחול, אדומים ומאיימים? ולמה מונק מעוות את צורת הדמות עד שהיא נראית לא אנושית? והגשר המוליך אל הלא נודע מה משמעותו? ומה תפקידן של הדמויות הרחוקות והאנונימיות? הרבה סימני שאלה…
פוסט מודרניזם (מאמצע המאה ה 20 עד היום) היא קודם כל תפיסה תרבותית בינלאומית שהלכה והתגבשה ביחד עם התהליכים הכלכליים הגלובליים.
תפיסה, המתאפיינת בסגנון תרבותי אקלקטי, בהתייחסות להיסטוריה, דקורטיביות, קיטש והומור שכולם מבוססים על משמעויות חברתיות קבוצתיות ורב לאומיות. האמן אינו מנוכר לסביבתו, הוא אינו גאון מלנכולי מתבודד אלא מעורה היטב בחברה ובתרבות של סביבתו. מאפיין חשוב נוסף הוא ביטול האליטה התרבותית והערכה שוויונית לכל צורות הביטוי. דוגמא בולטת נוספת, היא יצירתו של קית הרינג שניסח את יצירותיו בשפה מובנת והציג אותן ברכבת התחתית כדי להדגיש את הערכתו השוויונית לכל שכבות האוכלוסייה. ביצירות ה"פוסט מודרניות", – לעומת "המודרניות"- לדוגמא מרילין מונרו של אנדי וורהול (ראה למעלה) לא נמצאת הבעה אישית רגשית בפניה של הדמות. לא ניכרת חרדה או הבעה אישית. המרילין של וורהול מבטאת אדישות. היא שטוחה, פלקאטית, סכמטית. דוממת וחסרת הבעה. אבל מבטאה אם כי באופן אחר, אותה תחושה של ייאוש וחוסר מוצא. כשוורהול משכפל את מרילין שלו- הוא מעביר את דאגתו מהשפעת האינדיבידואליזם המבודד ומפריד בין בני אדם, תהליך שהוא תוצר של השיטה הקפיטליסטית. הוא מודע להעלמות ההבעה האנושית בדמויות שלו. וכואב את כאבם.