Home » boom

Category Archives: boom

מורה לחיים

הם היו תלמידים שלי. היא – חייכנית וצנומה, ישבה בסוף הכיתה לרוב לבדה, לעיתים ישבה לידה חברה מהכיתה. חלשה בלימודים, כמו מרבית התלמידים בכיתה, אך ניסתה בכל כוחה להצליח. פעילה בצופים וחברותית. הוא – נער רועש ודעתן. הפתיל שלו היה קצר, היו לו דעות קיצוניות והיה מתקשה לשבת במשך שיעור שלם. לייתר דיוק, גם עשר דקות היוו אתגר עבורו ואף עבורי. כבר בפעם הראשונה שנכנסתי לכיתה, הרגשתי שעבר ביניהם "חתול שחור". הוא לא הפסיק להקניט, לקלל ולגדף. מתוקף תפקידי, כמורה לאזרחות, נאלצתי לא אחת להוציא אותו החוצה להתרעננות קצרה. קשה היה לו לקבל דעות שונות משלו או לתת לי לסיים משפט שלם.

באחת משיחותיי איתו, אמר לי שלעולם ישנא את א' כי "היא ערביה". כשחקרתי יותר לעומק, סיפר לי בבכי כי הוא ניצל בנס מפיגוע של מחבלים שהשתלטו על בית המשפחה באחת ההתנחלויות שפונו אז, בפינוי הגדול. "הייתי ילד קטן והתחבאתי בסל הכביסה. זה הציל את חיי." חשתי צמרמורת כשסיפר לי את סיפורו, ופירט כל מה שעבר עליו ועל משפחתו מאז אותו פיגוע נורא. בכל זאת, ניסיתי לדבר על ליבו. להסביר לו שא' לא אשמה, שהיא לא מחבלת ובוודאי שאין לה קשר לאותם מחבלים ארורים. לרגע היה נדמה לי שהפנים משהו, עיניו הביטו בי פתאום באופן אחר.

את א' לקחתי להרבה שיחות אישיות. היא ואמה, ברחו מהצפון בגלל אבא שהיה אלים ומכה, ואצלם, להתגרש זו לא אופציה סבירה. סיפרה לי ששהו חודשים במרכז לנשים מוכות. ללא בגדים כמעט, וללא עזרת בני משפחה. בסוף, המדינה מצאה לאמה עבודה, והן שכרו דירה וחזרו לחיות. היה הרבה בכי בשיחות שלנו. בעיקר מצידה, אני בכיתי בלב.

בוקר אחד, הגעתי לשיעור כרגיל, ומצאתי אותם יושבים יחד, מאחורי אותו שולחן. כל כך שמחתי בתוכי. הקללות וההקנטות פסקו. השיעורים הפכו רגועים יותר ונעימים יותר לכולם. ביום בחינת הבגרות, הוא ניגש אלי ולחץ לי את היד. "המורה, אפשר חיבוק?" הייתי נבוכה. הוא אמר משפט שלא ייצא לי מהראש כנראה לעולם: "בזכותך למדתי להקשיב. לקבל גם כאלה שדעתם שונה משלי. תודה."

עולם של שמחה

אני נזכרת בימים הרחוקים שבהם בתור ילדה קטנה בבית ספר הייתי תלמידה טובה ואפילו אפשר לומר די מוצלחת, הייתה לי חברה, גם הי תלמידה טובה, רק היה לה חסרון אחד היא תמיד הצליחה יותר ממני. כשאני התאמצתי והשקעתי שעות להכנת שיעורי הבית היא כבר סיימה את הכל והייתה משחקת בחצר עם ילדים , כשלמדתי לקראת המבחן היא הייתה נוסעת באופניים. קנאתי בה כל כך, תמיד שאלתי את עצמי למה אני לא יכולה להיות כמוה? מה לא טוב בי? כל הבנים חיזרו אחריה והיא בכלל לא התעניינה בהם. ואני…רק רציתי שמשהו מסתכל לכיווני וגם מחמאה. באותם ימים נשרפתי מקנאה, דמיינתי אותה נופלת לשלולית וכולם צוחקים עליה, נכשלת במבחן ומורה צועקת עליה.
עכשיו כשאני מסתכלת אחורה ומנסה להבין על כל מה שקרה, אני יודעת שהקנאה שחשתי אותה כסוג של כאב יכלה להיות הנאה. אם הייתי מבינה אז שכישורים שניתנו לאותה ילדה ם לצורך ובמטרה מסוימת. אותה ילדה יכלה להשתמש בכישורים שלה כדי לתת תועלת לרבים.
ומה איתי? גם הכישורים שניתנו לי הם גם כן לצורך מסוים, והם ניתנו לי באיכות והכמות מדודה בדייקנות על מנת להעביר אותם לסובבים אותי.
אם באותם ימים הייתי מבינה את כל מה שאני מבינה היום, יכולתי קודם כל לשמוח בשביל החברה ואחרי זה יכולתי לשמוח על מה שאני.
אנחנו חלק מאותה המערכת ולכל אחד יש תפקיד מיוחד לו. אם נצליח להתחבר, ליצור קשר נכון בינינו, נוכל כל אחד עם הכישורים המיוחדים לו לתת ולהעניק לשני את מה שחסר לו. ובעצם לאף אחד כבר לא יחסר כלום, וכל מה שנחוש זה יהיה שמחה, הנאה. זה לא רק ניתנה וקבלה לאחרים, זה גם לשמוח בשמחתו של השני. במקום לחיות בגיהינום של עצמי , נוכל לצאת לגן עדן של רבים
לאחרונה ראיתי דוגמה לחיבור כזה בכנס של ארגון קבלה לעם . שמה הרגשתי איך החלום הופך למציאות.

דימויים של נשים וילדות בפרסומת

ניתן באמצעות הפרסומת ללמוד רבות על היחסים החברתיים והכלכליים בעולם הקפיטליסטי כיוון שהפרסומת מגדירה אותנו כקונים וצרכנים.

אמנם, היא אינה מתעניינת בצורך האנושי האמיתי שלנו, אלא אם כן היא יכולה להשתמש בו על מנת למכור. היא מעדיפה להדגיש שחסר לנו משהו בחיים. לדוגמא: אנחנו בודדים, מתוסכלים, עצובים ולא נהנים מחיינו, וכד') – ומבטיחה לנו פתרונות שקריים לכל מחסורנו – באמצעות הרעיון: "אם תרכוש את המוצר שלנו – תהיה מאושר וכל הכאב והצער יעלם מחייך" וכד'. אופן ייצוג נשים בפרסומת, מבטא את יחס החברה לתפקידי נשים מקובלים, וכיום גם מצביע על ערכים הקשורים לילדים למשפחה ולחינוך.
המפרסם משתמש בעיקרון שהכל מותר!  הוא אומר שבסך הכל מוטל עליו למכור ויהי מה – ולא יתייחס לשאלה אם הוא מוכן גם לפגוע בתדמית האישה או הילדה, למרות שמודע לכך שהוא מעודד אלימות כלפי נשים (וכיום גם פגיעה בגברים ותדמיתם).  זוכרים את חברת האופנה שביקשה מנערות להתפשט בכדי לקבל הנחה על איזה בגד?

נשים בשנות ה70, 90 והלאה במאה ה20, היו מוצגות בפרסומת "בהתאם לתפקידן החברתי": בתוך הבית, במטבח, עם הכביסה, בחדר אמבטיה או בחדר השינה.

על פי תפיסת העולם באותה עת (בעיקר בארה"ב, אך גם אצלנו בארץ… אם כי באיחור מה) – אישה הוצגה כדמות חסרת אישיות, (למעט מיניותה – המיועדת ליהנות לגברים) והיא נשלטת ע"י גברים.
טקסט לדוגמא מתוך הקוד הסודי של פרסומאים:
"מזכירה נותנת הכל" – פרסום למשיבון אלקטרוני
"יש לה כל מה שצריך" – פרסומת לתחתונים
"אני אוהבת שנוגעים בי" – פרסומת לבגד ים   וכד'.
הקוד הסודי לצלם:
דגש על השפתיים (שיהיו עבות ומפתות)
האישה תשב (או תשכב) בתנוחה מינית מרומזת
תנוחת הידיים תצביע לכיוון המפשעה
אין צורך בקשר בין הצילום למוצר הנמכר ועוד כיוצא בזה.
השפעת הפרסומת המקיפה את חיינו על כל צעד ושעל, היא דרמטית! מפני שזהו טבענו אדם מציית לחוקי טבע ואינו יכול להימלט מהם. ואחד הבולטים שבהם – הוא "חוק השפעת הסביבה".
התפתחות האדם, נמצאת בשלב בו האגו שלנו מגיע לקצוות ועיוותים שלא ידענו בעבר.ילדות מעריצות את הממדים המעוותים של בובת ה"ברבי", רואות הכרח בהפחתת משקלן והופכות דוגמניות אנורקטיות מפורסמות – למושא הערצתן. הפרסומת מכתיבה לחברה שלהיות צעירה – עדיף! והקיצוניות של הקביעה הזו מביאה נשים להתלבש באופן מגוחך המרמז על כך… שימו לב לנברטילובה

ההבדל בין מודרניזם לפוסט מודרניזם באמנות

המודרניזם –  הוא סגנון שנולד לפני מלחמת העולם הראשונה, (סוף המאה ה 19, עד אמצע המאה ה 20) כאשר האמנות  מאסה בערכי התרבות של המאה ה 19 והאמנים רצו בתרבות החושפת את האמת הנפשית והרגשית כאילו אמרו: הנה מי שאנחנו וזה מה שאנחנו רוצים באמת וחושבים באמת.

ביצירות "המודרניות"  בהן מופיעה דמות אנושית, מתגלה לרוב חוויה אישית פנימית עוצמתית (ראה למעלה, אדוארד מונק – "הצעקה") כי במודרניזם חי הפרט כיצור אינדיבידואלי מנותק מהחברה, תחושה הבאה לביטוי באמנות כניכור, בדידות וחרדה תחושת  חוסר מוצא.

האם משום כך מתנתק האמן ובורח מהמציאות? האם ב"הצעקה" המשטח הלבן הוא ים או יבשה? האם הצבע הכחול מתאר באמת מים? מדוע השמים שאנחנו רגילים לראות בכחול, אדומים ומאיימים? ולמה מונק מעוות את צורת הדמות עד שהיא נראית לא אנושית?  והגשר המוליך אל הלא נודע מה משמעותו? ומה תפקידן של הדמויות הרחוקות והאנונימיות? הרבה סימני שאלה…
פוסט מודרניזם (מאמצע המאה ה 20 עד היום) היא קודם כל תפיסה תרבותית בינלאומית שהלכה והתגבשה ביחד עם התהליכים הכלכליים הגלובליים.

תפיסה, המתאפיינת בסגנון תרבותי אקלקטי, בהתייחסות להיסטוריה, דקורטיביות, קיטש והומור שכולם מבוססים על משמעויות חברתיות קבוצתיות ורב לאומיות.  האמן אינו מנוכר לסביבתו, הוא אינו גאון מלנכולי מתבודד אלא מעורה היטב בחברה ובתרבות של סביבתו. מאפיין חשוב נוסף הוא ביטול האליטה התרבותית והערכה שוויונית לכל צורות הביטוי. דוגמא בולטת נוספת, היא יצירתו של קית הרינג שניסח את יצירותיו בשפה מובנת והציג אותן ברכבת התחתית כדי להדגיש את הערכתו השוויונית לכל שכבות האוכלוסייה. ביצירות ה"פוסט מודרניות",  – לעומת "המודרניות"- לדוגמא מרילין מונרו של אנדי וורהול (ראה למעלה) לא נמצאת הבעה אישית רגשית בפניה של הדמות. לא ניכרת חרדה או הבעה אישית. המרילין של וורהול מבטאת אדישות. היא שטוחה, פלקאטית, סכמטית. דוממת וחסרת הבעה. אבל מבטאה אם כי באופן אחר, אותה תחושה של ייאוש וחוסר מוצא.                                                                                                                                                            כשוורהול משכפל את מרילין שלו- הוא מעביר את דאגתו מהשפעת האינדיבידואליזם המבודד ומפריד בין בני אדם, תהליך שהוא תוצר של השיטה הקפיטליסטית. הוא מודע להעלמות ההבעה האנושית בדמויות שלו. וכואב את כאבם.

קפיטליזם

בשנות ה 60 החל כריסטו לעטוף בניינים ציבוריים כשברקע התופעה של 'אריזת מתנות' וחפצים, המאפיינת את עולם השיווק הקפיטליסטי. עטיפה, יוצרת באדם תחושת הסתרה הדוחפת אותו לדמיין ולשאול 'מה יש מתחת לעטיפה'? כך מתעורר הרצון לגלות את הנסתר  שמלווה את האדם כבר שנים רבות מתוך סקרנות טבעית המבוססת על כך שהטבע מגולה לנו רק בחלקו. האמן מבחין בהתפתחות ב"רצון לקבל" של האדם המתעצמת וברצונו לקבל עוד ועוד… (המורה על התפתחות האגו) הוא מבחין בכך שמנהלי חברות מנצלים זאת כדי לשווק את סחורתם בנוסף להמלצה הפסיכולוגית המדגישה ש עטיפה מושכת מאפשרת להשפיע על האדם לצרוך יותר מתוך הציפייה לעונג והנאה.  
האדם לפי טבעו נמשך לתענוגים ובורח מכאב ויסורים. ועל תכונות אלה מבססים המשווקים את פרסום מוצריהם.                                                      

כדי להסב את תשומת ליבנו לתופעה, ועל מנת שלא ניפול ברשתם, כריסטו עוסק ביצירות אלה מתוך רצון להפוך אותנו למודעים לתהליך באמצעות עטיפת אלמנטים בולטים וגדולים בנוף ובסביבה.  ביצירה שלפנינו הוא עוטף איים בלב ים. בנוסף, הושפעו כריסטו ובת זוגו מהגילויים של הרס הסביבה ע"י האדם, ללא התחשבות בעתיד ובסכנות הצפויות לאנושות בעקבות מהלכים כאלה של חברות הענק המנוהלות ע"י רצונן להרוויח בכל מחיר כולל פרסום מטעה ושקרי.  באופן עקיף, 'מסבירים' האמנים לכולנו שעל האנושות להיות ערנית ומחוברת לטבע ולסביבה באופן רציונאלי ומתוך מחשבה על עתידם של הדורות הבאים, גם בנושאים כלכליים, מוסריים ורוחניים.
כריסטו משתדל להסב את תשומת ליבנו לאיזון העדין הקיים בעולמנו, כמו בכל מערכת סגורה – ולעשות מאמץ למנוע התדרדרות נוספת. לשקם את הטבע ולהחזירו למצב מתוקן.                               
הוא משוייך גם לזרם הנקרא: "אמנות אקולוגית" כאמן העוסק בשאלת התרבות האנושית מול הטבע.
עוד מימי קדם, שאף האדם להיטיב את תנאי חייו ע'י פיתוח המדע, הרפואה הטכנולוגיה ותחומים נוספים המאריכים את חיי האדם, ומיטיבים עימו. אך אינו מודע לכך שבדרך להשגת חיים כאלה, הוא מפר את האיזון שבטבע ופוגע בו באופן חמור שכבר היום מורגש ויורגש אף יותר בעתיד. כריסטו מאמין שתשומת ליבו של העולם באמצעות יצירותיו, תשכנע את האדם לפעול כנגד המדיניות המדאיגה המאפשרת לתאגידים פגיעה בטבע, ובכל זאת עוטף את האיים בצבע ורוד הנחשב כסמל של אופטימיות…
הקשר בין האדם לטבע, הפך מרכזי בתרבות המאה ה 20 וכולל התייחסות ביקורתית לציוויליזציה שלנו ובצורך לפתח מודעות לסכנות הטמונות לעתידנו במצב הנוכחי.

יוון הקדומה

איאקס ואכילס משחקים בקוביה  – מבוסס על סיפור מלחמת טרויה – הומירוס, איליאדה ואודיסיאה, מתאר הפסקה בקרב לכן החניתות איתם הם מרוכזים במשחק ויושבים כאילו בכל רגע יצטרכו לקום ממושבם ולחזור לזירת הקרב. הדמויות יושבות זו מול זו בקומפוזיציה של v הגוף בפרופיל, חוץ מהעין שהיא חזיתית בהשפעת סגנון מצרי – המבוסס על העיקרון לפיו יש לכלול בציור כל פרט שאדם "יזדקק לו" בעולם הבא לאחר המוות. לכן ציור פרופיל של העין ההופך את העין לבלתי שימושית, כאילו חלק ממנה נחתך ואינו נראה –  עלול לפגוע בעתידה של הדמות המצוירת . בסך הכל הדמויות נראות כבעלות פרופורציות מציאותיות אך מסוגננות וסכמטיות.

מלחמת טרויה התקיימה לפי הארכיאולוגים בערך 1200 לפנה"ס
הסיפור על מלחמת טרויה שהוא חלק מהאפוס הגדול שכתב הומירוס (ככל הנראה) המבוסס על המיתולוגיה היוונית – מתאר את יחסי האדם והאלים כשהמציאות הריאלית והמציאות הדמיונית של תיאורי האלים והתנהגותם שזורים בה ויוצרים שלמות יפהפיה ומרתקת.
יש עקביות בהתנהגות האדם שנראית אנושית ומשכנעת ועקביות בהתנהגות האלים המוכרים לפי תכונותיהם ואחריותם על תחומים שונים בחיי האלים והאדם. התנהגות הנשים (אלות או בנות אדם) מאופיינת בחוסר יכולתן לקבל אחת את חברתה ולהתיידד זו עם זו . והריבים ביניהן המבוססים על ערמומיות נקמנות ושימוש ביופיין וחכמתן, כדי להשיג את מאווייהן.  בתיאורי הגברים בולט אומץ הלב וחמדנות, רצון לשלוט לזכות בתהילה ולהיות לגיבור.
האלים מאופיינים באינטריגות מתוחכמות שמטרתם להשיג את מבוקשם, והתנהגותם מזכירה תכונות אנושיות והתנהגות של בני אדם במצבים דומים. בין אלים מופיעה שנאה ואהבה בערבוביה ומזכירות לנו שגם אנחנו כבני אדם מודרניים עדיין משתמשים בהתנהגות הופכית כזו.                                         

מאפיין נוסף המוסיף מתח ועניין הוא בקביעה שהכל ידוע מראש (לאלים) אך נסתר מבני אדם.                   
מצד אחד תיאורי המלחמה מוצגים כמרושעים אכזריים ומשפילים מצד שני התנהגות הגיבורים זוכה להתלהבות והערצה של גבורה.  הקטור – הגיבור הטרויאני נרצח ע'י אכילס – הגיבור היוני שגם הוא מת לאחר מכן, כך מבליט הומרוס את האיזון המצוי בכל טרגדיה. ומעביר את המסר שבטבע ולא קיים טוב בלי רע או רע בלי טוב…    
לאחר הקרב, היוונים חוזרים הביתה ומתמודדים עם סופה ששולחים להם האלים שאינם מרוצים מחיילי צבא יוון. מנלאוס (בעלה של הלנה היפה שבגללה פרצה המלחמה) חשב לרצוח את הלנה בטרויה אך לבסוף נשא אותה לאשה בשנית בזכות יופיה…

האם יצר לב האדם רע נעוריו?

אז מה נכון במציאות שלנו? האומנם אנו נולדים עם יצר רע? או אולי הילדים מגיעים אלינו כשהם "טבולה ראסה" (לוח חלק)?

בזוהר כתוב: בשעה שהאדם בא לעולם, מיד היצר הרע בא עמו.

יצר הרע הוא החומר שאותו אנחנו טועמים ומרגישים כבלתי נסבל. זהו האגואיזם שלנו.   

אנחנו רוצים להשתמש בו אבל לא יודעים כיצד. התבלין שמרכך אותו ומאפשר לנו להשתמש בו כדי להגיע למטרת החיים, נקרא תורה. היצר הרע אינו אלא המחשבה שלנו רק על טובת עצמנו. זהו המניע לכל הרע שקיים במציאות. המחשבה האגואיסטית שלנו גורמת לנו לראות בכל מי שסביבנו אמצעי לקבלת הנאה. לכן לא אכפת לנו מהטבע, מהצומח, מהחי ומהאנשים שבסביבתנו. שכן גם אם זה לא במודע, אנחנו מחפשים רק את ההנאה שהם יכולים לספק לנו, ללא שום התחשבות בהם עצמם. מי שמבין את זה ומחפש איך להשתנות, יכול להשתמש לשם כך בתורה.

ניתן להסביר זאת על פי עיקרון פשוט: הבריאה היחידה היא הרצון ליהנות, אך אם משתמשים ברצון ליהנות באופן ישיר, במטרה למלא אותו בתענוג, לא ניתן לעשות זאת..

אדם יכול לרדוף אחר תענוגים שונים במשך אלפי שנים, ובכל פעם לחפש דבר חדש ליהנות ממנו, לחפש עוד טעם, עוד דרכים ופעולות למלא את עצמו, ולעולם לא יתמלא. אלא שלאדם יש רק רגע קט של עונג, כאשר הרצון שלו כביכול פוגש את התענוג, ורגע לאחר מכן התענוג מתבטל. בדומה לאדם מאד רעב. נגיד שלא אכל יום שלם. הוא מגיע למסעדה ומזמין סטייק. ברגע הראשון שטועם ממנו – הוא מרגיש תענוג גדול. בביס השני עדיין ההנאה רבה אבל בביס השלישי או הרביעי – התענוג קצת פחות… עד שלבסוף התענוג מתבטל. ואם תציע לו סטייק נוסף – הוא לא ירצה בו..

זאת משום שהרצון והתענוג הם הופכיים זה לזה כפלוס ומינוס. אדם רוצה תענוג, וכאשר מגיע התענוג, הוא מנטרל את הרצון, משום שנעשה "קצר", כפי שקורה בין שני חוטי חשמל של פלוס ומינוס.

בנוסף, רצון האדם גדל בינתיים , נבנה רצון חדש, כפול בגודלו מהקודם…