יוון הקדומה

איאקס ואכילס משחקים בקוביה  – מבוסס על סיפור מלחמת טרויה – הומירוס, איליאדה ואודיסיאה, מתאר הפסקה בקרב לכן החניתות איתם הם מרוכזים במשחק ויושבים כאילו בכל רגע יצטרכו לקום ממושבם ולחזור לזירת הקרב. הדמויות יושבות זו מול זו בקומפוזיציה של v הגוף בפרופיל, חוץ מהעין שהיא חזיתית בהשפעת סגנון מצרי – המבוסס על העיקרון לפיו יש לכלול בציור כל פרט שאדם "יזדקק לו" בעולם הבא לאחר המוות. לכן ציור פרופיל של העין ההופך את העין לבלתי שימושית, כאילו חלק ממנה נחתך ואינו נראה –  עלול לפגוע בעתידה של הדמות המצוירת . בסך הכל הדמויות נראות כבעלות פרופורציות מציאותיות אך מסוגננות וסכמטיות.

מלחמת טרויה התקיימה לפי הארכיאולוגים בערך 1200 לפנה"ס
הסיפור על מלחמת טרויה שהוא חלק מהאפוס הגדול שכתב הומירוס (ככל הנראה) המבוסס על המיתולוגיה היוונית – מתאר את יחסי האדם והאלים כשהמציאות הריאלית והמציאות הדמיונית של תיאורי האלים והתנהגותם שזורים בה ויוצרים שלמות יפהפיה ומרתקת.
יש עקביות בהתנהגות האדם שנראית אנושית ומשכנעת ועקביות בהתנהגות האלים המוכרים לפי תכונותיהם ואחריותם על תחומים שונים בחיי האלים והאדם. התנהגות הנשים (אלות או בנות אדם) מאופיינת בחוסר יכולתן לקבל אחת את חברתה ולהתיידד זו עם זו . והריבים ביניהן המבוססים על ערמומיות נקמנות ושימוש ביופיין וחכמתן, כדי להשיג את מאווייהן.  בתיאורי הגברים בולט אומץ הלב וחמדנות, רצון לשלוט לזכות בתהילה ולהיות לגיבור.
האלים מאופיינים באינטריגות מתוחכמות שמטרתם להשיג את מבוקשם, והתנהגותם מזכירה תכונות אנושיות והתנהגות של בני אדם במצבים דומים. בין אלים מופיעה שנאה ואהבה בערבוביה ומזכירות לנו שגם אנחנו כבני אדם מודרניים עדיין משתמשים בהתנהגות הופכית כזו.                                         

מאפיין נוסף המוסיף מתח ועניין הוא בקביעה שהכל ידוע מראש (לאלים) אך נסתר מבני אדם.                   
מצד אחד תיאורי המלחמה מוצגים כמרושעים אכזריים ומשפילים מצד שני התנהגות הגיבורים זוכה להתלהבות והערצה של גבורה.  הקטור – הגיבור הטרויאני נרצח ע'י אכילס – הגיבור היוני שגם הוא מת לאחר מכן, כך מבליט הומרוס את האיזון המצוי בכל טרגדיה. ומעביר את המסר שבטבע ולא קיים טוב בלי רע או רע בלי טוב…    
לאחר הקרב, היוונים חוזרים הביתה ומתמודדים עם סופה ששולחים להם האלים שאינם מרוצים מחיילי צבא יוון. מנלאוס (בעלה של הלנה היפה שבגללה פרצה המלחמה) חשב לרצוח את הלנה בטרויה אך לבסוף נשא אותה לאשה בשנית בזכות יופיה…

האם יצר לב האדם רע נעוריו?

אז מה נכון במציאות שלנו? האומנם אנו נולדים עם יצר רע? או אולי הילדים מגיעים אלינו כשהם "טבולה ראסה" (לוח חלק)?

בזוהר כתוב: בשעה שהאדם בא לעולם, מיד היצר הרע בא עמו.

יצר הרע הוא החומר שאותו אנחנו טועמים ומרגישים כבלתי נסבל. זהו האגואיזם שלנו.   

אנחנו רוצים להשתמש בו אבל לא יודעים כיצד. התבלין שמרכך אותו ומאפשר לנו להשתמש בו כדי להגיע למטרת החיים, נקרא תורה. היצר הרע אינו אלא המחשבה שלנו רק על טובת עצמנו. זהו המניע לכל הרע שקיים במציאות. המחשבה האגואיסטית שלנו גורמת לנו לראות בכל מי שסביבנו אמצעי לקבלת הנאה. לכן לא אכפת לנו מהטבע, מהצומח, מהחי ומהאנשים שבסביבתנו. שכן גם אם זה לא במודע, אנחנו מחפשים רק את ההנאה שהם יכולים לספק לנו, ללא שום התחשבות בהם עצמם. מי שמבין את זה ומחפש איך להשתנות, יכול להשתמש לשם כך בתורה.

ניתן להסביר זאת על פי עיקרון פשוט: הבריאה היחידה היא הרצון ליהנות, אך אם משתמשים ברצון ליהנות באופן ישיר, במטרה למלא אותו בתענוג, לא ניתן לעשות זאת..

אדם יכול לרדוף אחר תענוגים שונים במשך אלפי שנים, ובכל פעם לחפש דבר חדש ליהנות ממנו, לחפש עוד טעם, עוד דרכים ופעולות למלא את עצמו, ולעולם לא יתמלא. אלא שלאדם יש רק רגע קט של עונג, כאשר הרצון שלו כביכול פוגש את התענוג, ורגע לאחר מכן התענוג מתבטל. בדומה לאדם מאד רעב. נגיד שלא אכל יום שלם. הוא מגיע למסעדה ומזמין סטייק. ברגע הראשון שטועם ממנו – הוא מרגיש תענוג גדול. בביס השני עדיין ההנאה רבה אבל בביס השלישי או הרביעי – התענוג קצת פחות… עד שלבסוף התענוג מתבטל. ואם תציע לו סטייק נוסף – הוא לא ירצה בו..

זאת משום שהרצון והתענוג הם הופכיים זה לזה כפלוס ומינוס. אדם רוצה תענוג, וכאשר מגיע התענוג, הוא מנטרל את הרצון, משום שנעשה "קצר", כפי שקורה בין שני חוטי חשמל של פלוס ומינוס.

בנוסף, רצון האדם גדל בינתיים , נבנה רצון חדש, כפול בגודלו מהקודם…