כשאני הולכת לבשל, אני מבקשת מאלוהים שיבוא לבשל איתי. אני לא מאלו שרק כשמגיע כיפור מרגישות קשר אליו. אני מרגישה שהוא נהנה לעזור לי, להתפנות מכל הדברים החשובים ולעשות משהו פשוט, פרקטי. כששואלים אותי מה שמתי במרק, אני מחייכת ואומרת – אהבה, שבעיני זה אותו הדבר כמו להגיד – אלוהים. תמיד הרגשתי שהוא ואני פרטנרים. הוא דואג למעלה ואני למטה. הוא עוסק בחיים של כולם, ואני בחיים שלי, אבל כיוון שהעולם הוא עולמי, כשתיקנתי משהו אצלי הרגשתי שתיקנתי גם משהו בגדול.

אני אוהבת להצדיק את אלוהים. למה לא? הוא כזה ענק, כדאי להצדיק את מי שקובע מה יהיה ומתי. גם כשדברים קשים קורים לי אני מנסה למצוא את השיעור, את ההעשרה, את אהבה מאחורי המכה, כי אז יש הצדקה למה שקרה. בשבילי הטבע הוא אלוהים. כוחות אדירים מתנגשים זה בזה, יפים כל כך שבא לבכות.

אלוהים שלי אוהב אותי אהבה עזה, וגם אני אוהבת אותו באינטנסיביות כמו שאני לא חווה כלפי אף אדם, כי אלוהים יכול לקחת את כל האהבה שלי אליו בלי בעיות. אלוהים מבין אותי בלי מחיצות, בלי הסברים, בלי התלבטויות. הוא אוהב אותי כי הוא ברא אותי, את אמא שלי, את סבתא שלי, וכל הדורות שקודם עד אדם וחווה. עזה כמוות האהבה שלו אלינו. אני אף פעם לא יכולה לאכזב את אלוהים, כי הוא יודע שאני תמיד עושה הכל בשבילו, כל מה שאני יכולה, גם כשאני חושבת שאני יכולה יותר. כשאני מגיעה מקום שני הוא צוחק בחיבה, כי זה המקום שהיה מתאים ונכון לי באותו זמן ומקום.

אני שמעתי סיפור על ניטשה שכתב על הקיר – אלוהים מת, וחתם ׳ניטשה׳, אחרי חמישים שנה נוספה שורה מתחת לכתוב – ׳ניטשה מת׳ חתום – אלוהים. כזה כיף שאלוהים לא מת לעולם, לא משתנה ולא מזדקן. חי מעבר למקום ולזמן והוא היחיד שיש לו תמונה שלמה ומלאה של המציאות. בשבילי זו נחמה גדולה, עד כדי אחת רווחה.