"אין ערבות במדינה הזאת! לא היה ולא יהיה. כל אחד כאן לעצמו". "מה הפסימיות הזו על הבוקר?.." הרגשתי שגם אני נדבקת בשליליות הזו. -"זה לא רק היום, זה תמיד. הפעם אמרתי את זה בקול. אני חש מיואש". – הייאוש שלו חילחל, התחיל למלא כל תא בגופי. הרגשתי שאני חייבת לעצור אותו.
"ומה אם אגיד לך שיש ערבות? ובמקום הכי לא צפוי – בפנסיה". חייכתי.
"כל ישראלי שיש לו קרן פנסיה חי בערבות גם אם הוא לא רוצה. בארץ המוצר הזה נוצר על בסיס הרעיון של ערבות הדדית. אולי בגלל שמי שיצר אותו ידע וזכר שהערבות היא המקור של העם שלנו והאמין שלערבות עלינו להגיע. קרן הפנסיה בארץ פועלת בעזרה הדדית, בסבסוד הדדי. הגירעון והעודף בקופה מתחלקים בין כל חברי הקופה".
-"נשמע לי מופרך, אבל את המומחית אז כנראה את יודעת…"
-"אני יודעת אבל אחרי מה שאמרת.. אני גם שואלת את עצמי, אם אנחנו כן יודעים לחיות בערבות בתחום כביכול קטן כמו בפנסיה, למה שלא נוכל לחיות כך גם במקומות אחרים? גם אני הייתי רוצה שנחייה בערבות. גם אני מאמינה שזה קל יותר ונעים יותר.
תתאר לעצמך: אתה לא צריך לשים שליש מההכנסה שלך לפנסיה כדי לחסוך לעתיד שבו לא תוכל כבר לעבוד, אלא יהיו אנשים שידאגו לך. ואילו היום מה קורה? אתה דואג לכל מי שכבר לא יכול לעבוד, מתוך הכרח. במצב של ערבות אמיתית, לא תהיה בעצבים, אלא תעשה הכל ברצון ובשמחה, כמו שאתה דואג להורים שלך.
תתאר לעצמך שלכל מקום שתגיע יתייחסו אליך כמו אח. בביטוח לאומי ומסבירים לך הכל. את מגיע למוסך בלי פחד שיעבדו עליך. כי הרי האח שלך ירצה לטפל בך הכי טוב שאפשר"
-""הכל ורוד אצלך, איפה את חיה? זה לא מציאותי!"
-"זאת בדיוק הבעיה שלנו. אנחנו לא רוצים להאמין. אנחנו מפחדים לחלום, לא מוכנים להשקיע בלהתקרב לטוב. זה עוד ישתנה, מבטיחה לך".הוא שאל אותי איך אני יודעת? אמרתי לו שאני דואגת שזה יקרה דרך הלימודים שלי בקמפוס קבלה לעם.