הם היו תלמידים שלי. היא – חייכנית וצנומה, ישבה בסוף הכיתה לרוב לבדה, לעיתים ישבה לידה חברה מהכיתה. חלשה בלימודים, כמו מרבית התלמידים בכיתה, אך ניסתה בכל כוחה להצליח. פעילה בצופים וחברותית. הוא – נער רועש ודעתן. הפתיל שלו היה קצר, היו לו דעות קיצוניות והיה מתקשה לשבת במשך שיעור שלם. לייתר דיוק, גם עשר דקות היוו אתגר עבורו ואף עבורי. כבר בפעם הראשונה שנכנסתי לכיתה, הרגשתי שעבר ביניהם "חתול שחור". הוא לא הפסיק להקניט, לקלל ולגדף. מתוקף תפקידי, כמורה לאזרחות, נאלצתי לא אחת להוציא אותו החוצה להתרעננות קצרה. קשה היה לו לקבל דעות שונות משלו או לתת לי לסיים משפט שלם.
באחת משיחותיי איתו, אמר לי שלעולם ישנא את א' כי "היא ערביה". כשחקרתי יותר לעומק, סיפר לי בבכי כי הוא ניצל בנס מפיגוע של מחבלים שהשתלטו על בית המשפחה באחת ההתנחלויות שפונו אז, בפינוי הגדול. "הייתי ילד קטן והתחבאתי בסל הכביסה. זה הציל את חיי." חשתי צמרמורת כשסיפר לי את סיפורו, ופירט כל מה שעבר עליו ועל משפחתו מאז אותו פיגוע נורא. בכל זאת, ניסיתי לדבר על ליבו. להסביר לו שא' לא אשמה, שהיא לא מחבלת ובוודאי שאין לה קשר לאותם מחבלים ארורים. לרגע היה נדמה לי שהפנים משהו, עיניו הביטו בי פתאום באופן אחר.
את א' לקחתי להרבה שיחות אישיות. היא ואמה, ברחו מהצפון בגלל אבא שהיה אלים ומכה, ואצלם, להתגרש זו לא אופציה סבירה. סיפרה לי ששהו חודשים במרכז לנשים מוכות. ללא בגדים כמעט, וללא עזרת בני משפחה. בסוף, המדינה מצאה לאמה עבודה, והן שכרו דירה וחזרו לחיות. היה הרבה בכי בשיחות שלנו. בעיקר מצידה, אני בכיתי בלב.
בוקר אחד, הגעתי לשיעור כרגיל, ומצאתי אותם יושבים יחד, מאחורי אותו שולחן. כל כך שמחתי בתוכי. הקללות וההקנטות פסקו. השיעורים הפכו רגועים יותר ונעימים יותר לכולם. ביום בחינת הבגרות, הוא ניגש אלי ולחץ לי את היד. "המורה, אפשר חיבוק?" הייתי נבוכה. הוא אמר משפט שלא ייצא לי מהראש כנראה לעולם: "בזכותך למדתי להקשיב. לקבל גם כאלה שדעתם שונה משלי. תודה."