הבום הכלכלי של חייך

ניתוח אף הוא הליך חיצוני שמבוצע לרוב על מטופל ומחייב אותו להישאר להשגחה למשך הלילה. כמטופלת את תקבלי לרוב הרדמה מקומית או כללית – הרדמה כללית תגרום לך לישון כל הניתוח ואילו הרדמה מקומית תגרום לך לחוסר הרגשה באזור האף כך שתישארי רגועה וללא יכולת להרגיש את הכאב. במהלך הניתוח, המנתח יצור חתכים בנחיריים ובמקרים קשים יותר, המנתח יגרום לחתכים גם בבסיס האף. לאחר מכן הוא יבנה מחדש את תצורת האף הרצויה, את העצמות הפנימות והסחוס במטרה להביא לצורה שהוסכם עליה מלכתחילה. ניתוח אף מחיר: המחיר ישתנה בהתאם למדינה/למנתח/לתנאים/לדרישות ועוד.

לאחר הניתוח כנראה שתצטרכי ללכת עם מכשיר שיקבע את האף למשך שבוע וסביר להניח שתסבלי מנפיחות וכאב מסביב לעיניים למשך שלושה ימים ובמקרים בעיתיים עד לשבועיים. סביר להניח שרק את והמנתח תשימו לב לנפיחויות שישארו לך לאחר הניתוח. נפיחויות אלו עלולות להישאר עד לשישה חודשים לאחר הניתוח. הצורה הסופית של האף תתייצב רק לאחר ההחלמה הסופית. בכך למעשה יסתיים תהליך שיתחיל מפגישת ייעוץ ראשונית אצל המנתח ותכנון משותף אל המראה הרצוי לאחר מעבר על ההיסטוריה הרפואית והנקודות הכואבות עבורך במראה שלך. חשוב לציין כי לא מדובר רק בתיכנון הנראות של האף החדש אלא הבנה כיצד הוא משתלב בפורפורציה בכללות מבנה הפנים הייחודי שלך.

חשוב מאוד לבחור מנתח עם ניסיון שאת מרגישה בנוח איתו ושיוכל לסייע לך לעבור את התהליך שלרוב מלווה בחששות רבים והיעדר ידע מבוסס ניסיון. עם זאת מדובר בהליך די שכיח שעברו מיליוני אנשים ברחבי העולם כך שאינך לבד. בשנת 2017 נותחו כמעט מאתיים עשרים אלף נשים וגברים ומדובר בניתוח הפלסטי השלישי בפופולריות שלו. שמונים ושבעה אחוזים מהמנותחים היו נשים ושלושה עשר אחוזים גברים. ארבעה עשר אחוזים מהם היו בין גילאי שלוש עשרה לתשע עשרה, שלושים ואחד אחוזים בין גילאי עשרים לעשרים ותשע, עשרים וארבעה אחוזים בין גילאי שלושים לשולשים ותשעה, עשרים ואחד אחוזים בין גילאי ארבעים לחמישים וארבע ועשרה אחוזים מעל גיל חמישים וחמש מה שמראה שאין גיל מאוחר מדי שבו נשים בעיקר אך גם גברים רוצים להיראות טוב יותר ולשדרג את מראה הפנים שלהם. נתונים דומים אפשר לראות בניתוחי מתיחת בטן.

הספר "מסע רוחני בארץ ישראל" מושך את העין כבר מההתחלה, השם על הכריכה מדבר בעד עצמו והתוכן כמובן לא מאכזב (כמובן שיש ספרים עם שמות מגניבים לא פחות כמו תלמוד עשר הספירות או ספר עץ חיים). הוא מביא לקורא תמונה חדשה, אחרת לגמרי ומפתיעה שלא ציפה לה על הארץ. פתאום מתברר לו משהו חשוב ביותר על כוחות שפועלים עליה על ארץ שחי בה שנים. את המפה הגאוגרפית, שכל כך ומוכרת מבית הספר, הקורא מתחיל לראות עם עיניים חדשות לגמרי. והמיזוג הזה של ספירות המולבשות על המפה וההסברים הפשוטים הברורים מביאים לאדם לא רק ידע אלא גם תחושה שהוא מתקרב למקום גם ברמה אחרת, עם תחושות הלב . דבר אחד בטוח, אחרי שאדם פותח את הספר וממשיך להנות מהתוכן שלו, כל טיול שלו ברחבי ארץ ישראל כבר יהיה טיול שונה לגמרי,  הוא ישתמש במה שהספר המיוחד הזה יעניק לו 

לרבים אפילו תהיה תחושה של החמצה: כמה חבל שלא ידע את כל זה לפני שביקר באותו מקום, כי במקום הזה הספציפי, היה מרגיש את הטיול לא רק דרך 5 החושים שלו. מה עוד הצילומים היפים של נופים המוכרים לכולנו מוסיפים להסברים עומק נוסף. והחוויה לגלות משהו חדש על מה שחשבת שאתה מכיר כמו 10 אצבעות שלך! כשסיימתי לקרוא את הספר, מייד עלתה בתוכי מחשבה שאת החומר הזה צריך ללמד בשיעורים בבית הספר עוד מגיל צעיר, שהילדים ידעו ויכירו את הארץ בה הם חיים יותר לעומק והטיולים השנתיים יהפכו לחוויה אחרת. אני כותבת על הספר עם התלהבות כל כך גדולה, כי בשנים הראשונות בישראל אחרי עלייתי ארצה, פתאום לגלות כל כך הרבה על הארץ ששנים חלמתי עליה וליבי ממש נמשך אליה ועכשיו בזכות הספר הזה, קיבלתי זווית ראייה נוספת, הסתכלות רוחנית על ארץ ישראל. ואתם ברי מזל: הספר לפניכם מאחלת לכל אחד קריאה מהנה

העולם מתחלק לשניים: כאלו שחושבים שטפטים הם משהו מיושן וכאלו שרואים בהם את היתרונות העיצוביים שבהינתן התבניות המתאימות, הטקסטורה והצבעים יכולים לתת עבודת עיצוב מדהימה. כמובן שתמיד אפשר לפספס בטפטים ואז נוצרת אותה אווירה של שנות ה70 אצל סבתא ולכן כדאי לפני שמעצבים עם טפטים להיספג ברעיונות מקוריים שאולי יתנו לכם כיוון: אולי חשבתם על תבנית של עיגולים ששוברת את המרחב ולא בהכרח מגדילה את השטח אופקית או אנכית כמו טפטים בתבנית פסים ואולי חשבתם ללכת על טפט פרחים למרות שזה קצת קיטשי אבל מתוק. אבל מה לגבי טפט שמשלב את השניים? טפט שמורכב מעיגולים כשכל עיגול הוא קבוצת פרחים המעוצבת יחד.

נגיד שחשבתם על טפט שחור לקיר, משהו שייתן הרגשה גברית, מסתורית ואולי מעט חשוכה או חשבתם על תבנית של טפט של ימי הביניים כזו שנותנת הרגשה של מסדר אבירים ומה לגבי לשלב את השניים? טפט עם רקע שחור ותבנית ימי הביניימית, עיצוב שכזה חד עם מיטה מסיבית מעץ מלא, כונניות או ספריית עץ ומנורות בסגנון עתיק יכולות ליצור הרגשה מדהימה ומרגשת. אם תרצו ללכת על אווירה צעירה יותר אבל לא בהכרח של צבעי פסטל סוג של טפט חלק, אולי תשקלו טפט יער, אבל לא יער מנקודת המבט של צמרות העצים או חיות אלא גזעים דקים של עצים צפופים המשמשים רקע רומנטי למיטה ולחדר כולו. אפשרות אחרת היא פשוט ללכת על טפט עם תבנית של ציפורים עפות המפוזרות בצורה לא סימטרית על רקע תכלת.

נאמר שאתם מאוד אוהבים טפטים עם תבניות של פסים דקים ועדינים כי זה עושה לכם את זה, במיוחד אם יש בחדר מראה גדולה שמשקפת את התבנית. אבל אולי כדאי לשקול פסים שאינם ממש ישרים אלא טפט עם תבנית פסים עדינים אנכיים שמזדגזגים ביניהם ויוצרים תבניות מורכבות. חובבי הטפטים מהסוג הישן והיותר הארד קורי יעדיפו ללכת על עלים מאורכים ומשוננים שיוצרים מעין תבנית של פסים אנכיים אבל קחו בחשבון שעיצוב כזה לוקח אתכם למחוזות של סבתא די בקלות.

"אין ערבות במדינה הזאת!  לא היה ולא יהיה. כל אחד כאן לעצמו". "מה הפסימיות הזו על הבוקר?.." הרגשתי שגם אני נדבקת בשליליות הזו. -"זה לא רק היום, זה תמיד. הפעם אמרתי את זה בקול. אני חש מיואש". –  הייאוש שלו חילחל, התחיל למלא כל תא בגופי. הרגשתי שאני חייבת לעצור אותו.
"ומה אם אגיד לך שיש ערבות? ובמקום הכי לא צפוי – בפנסיה". חייכתי.

"כל ישראלי שיש לו קרן פנסיה חי בערבות גם אם הוא לא רוצה. בארץ המוצר הזה נוצר על בסיס הרעיון של ערבות הדדית. אולי בגלל שמי שיצר אותו ידע וזכר שהערבות היא המקור של העם שלנו והאמין שלערבות עלינו להגיע. קרן הפנסיה בארץ פועלת בעזרה הדדית, בסבסוד הדדי. הגירעון והעודף בקופה מתחלקים בין כל חברי הקופה".

-"נשמע לי מופרך, אבל את המומחית אז כנראה את יודעת…"
-"אני יודעת אבל אחרי מה שאמרת.. אני גם שואלת את עצמי, אם אנחנו כן יודעים לחיות בערבות בתחום כביכול קטן כמו בפנסיה, למה שלא נוכל לחיות כך גם במקומות אחרים? גם אני הייתי רוצה שנחייה בערבות. גם אני מאמינה שזה קל יותר ונעים יותר.

תתאר לעצמך: אתה לא צריך לשים שליש מההכנסה שלך לפנסיה כדי לחסוך לעתיד שבו לא תוכל כבר לעבוד, אלא יהיו אנשים שידאגו לך. ואילו היום מה קורה? אתה דואג לכל מי שכבר לא יכול לעבוד, מתוך הכרח. במצב של ערבות אמיתית, לא תהיה בעצבים, אלא תעשה הכל ברצון ובשמחה, כמו שאתה דואג להורים שלך.

תתאר לעצמך שלכל מקום שתגיע יתייחסו אליך כמו אח. בביטוח לאומי ומסבירים לך הכל. את מגיע למוסך בלי פחד שיעבדו עליך. כי הרי האח שלך ירצה לטפל בך הכי טוב שאפשר"

-""הכל ורוד אצלך, איפה את חיה? זה לא מציאותי!"   

-"זאת בדיוק הבעיה שלנו. אנחנו לא רוצים להאמין. אנחנו מפחדים לחלום, לא מוכנים להשקיע בלהתקרב לטוב. זה עוד ישתנה, מבטיחה לך".הוא שאל אותי איך אני יודעת? אמרתי לו שאני דואגת שזה יקרה דרך הלימודים שלי בקמפוס קבלה לעם.

הם היו תלמידים שלי. היא – חייכנית וצנומה, ישבה בסוף הכיתה לרוב לבדה, לעיתים ישבה לידה חברה מהכיתה. חלשה בלימודים, כמו מרבית התלמידים בכיתה, אך ניסתה בכל כוחה להצליח. פעילה בצופים וחברותית. הוא – נער רועש ודעתן. הפתיל שלו היה קצר, היו לו דעות קיצוניות והיה מתקשה לשבת במשך שיעור שלם. לייתר דיוק, גם עשר דקות היוו אתגר עבורו ואף עבורי. כבר בפעם הראשונה שנכנסתי לכיתה, הרגשתי שעבר ביניהם "חתול שחור". הוא לא הפסיק להקניט, לקלל ולגדף. מתוקף תפקידי, כמורה לאזרחות, נאלצתי לא אחת להוציא אותו החוצה להתרעננות קצרה. קשה היה לו לקבל דעות שונות משלו או לתת לי לסיים משפט שלם.

באחת משיחותיי איתו, אמר לי שלעולם ישנא את א' כי "היא ערביה". כשחקרתי יותר לעומק, סיפר לי בבכי כי הוא ניצל בנס מפיגוע של מחבלים שהשתלטו על בית המשפחה באחת ההתנחלויות שפונו אז, בפינוי הגדול. "הייתי ילד קטן והתחבאתי בסל הכביסה. זה הציל את חיי." חשתי צמרמורת כשסיפר לי את סיפורו, ופירט כל מה שעבר עליו ועל משפחתו מאז אותו פיגוע נורא. בכל זאת, ניסיתי לדבר על ליבו. להסביר לו שא' לא אשמה, שהיא לא מחבלת ובוודאי שאין לה קשר לאותם מחבלים ארורים. לרגע היה נדמה לי שהפנים משהו, עיניו הביטו בי פתאום באופן אחר.

את א' לקחתי להרבה שיחות אישיות. היא ואמה, ברחו מהצפון בגלל אבא שהיה אלים ומכה, ואצלם, להתגרש זו לא אופציה סבירה. סיפרה לי ששהו חודשים במרכז לנשים מוכות. ללא בגדים כמעט, וללא עזרת בני משפחה. בסוף, המדינה מצאה לאמה עבודה, והן שכרו דירה וחזרו לחיות. היה הרבה בכי בשיחות שלנו. בעיקר מצידה, אני בכיתי בלב.

בוקר אחד, הגעתי לשיעור כרגיל, ומצאתי אותם יושבים יחד, מאחורי אותו שולחן. כל כך שמחתי בתוכי. הקללות וההקנטות פסקו. השיעורים הפכו רגועים יותר ונעימים יותר לכולם. ביום בחינת הבגרות, הוא ניגש אלי ולחץ לי את היד. "המורה, אפשר חיבוק?" הייתי נבוכה. הוא אמר משפט שלא ייצא לי מהראש כנראה לעולם: "בזכותך למדתי להקשיב. לקבל גם כאלה שדעתם שונה משלי. תודה."

אני נזכרת בימים הרחוקים שבהם בתור ילדה קטנה בבית ספר הייתי תלמידה טובה ואפילו אפשר לומר די מוצלחת, הייתה לי חברה, גם הי תלמידה טובה, רק היה לה חסרון אחד היא תמיד הצליחה יותר ממני. כשאני התאמצתי והשקעתי שעות להכנת שיעורי הבית היא כבר סיימה את הכל והייתה משחקת בחצר עם ילדים , כשלמדתי לקראת המבחן היא הייתה נוסעת באופניים. קנאתי בה כל כך, תמיד שאלתי את עצמי למה אני לא יכולה להיות כמוה? מה לא טוב בי? כל הבנים חיזרו אחריה והיא בכלל לא התעניינה בהם. ואני…רק רציתי שמשהו מסתכל לכיווני וגם מחמאה. באותם ימים נשרפתי מקנאה, דמיינתי אותה נופלת לשלולית וכולם צוחקים עליה, נכשלת במבחן ומורה צועקת עליה.
עכשיו כשאני מסתכלת אחורה ומנסה להבין על כל מה שקרה, אני יודעת שהקנאה שחשתי אותה כסוג של כאב יכלה להיות הנאה. אם הייתי מבינה אז שכישורים שניתנו לאותה ילדה ם לצורך ובמטרה מסוימת. אותה ילדה יכלה להשתמש בכישורים שלה כדי לתת תועלת לרבים.
ומה איתי? גם הכישורים שניתנו לי הם גם כן לצורך מסוים, והם ניתנו לי באיכות והכמות מדודה בדייקנות על מנת להעביר אותם לסובבים אותי.
אם באותם ימים הייתי מבינה את כל מה שאני מבינה היום, יכולתי קודם כל לשמוח בשביל החברה ואחרי זה יכולתי לשמוח על מה שאני.
אנחנו חלק מאותה המערכת ולכל אחד יש תפקיד מיוחד לו. אם נצליח להתחבר, ליצור קשר נכון בינינו, נוכל כל אחד עם הכישורים המיוחדים לו לתת ולהעניק לשני את מה שחסר לו. ובעצם לאף אחד כבר לא יחסר כלום, וכל מה שנחוש זה יהיה שמחה, הנאה. זה לא רק ניתנה וקבלה לאחרים, זה גם לשמוח בשמחתו של השני. במקום לחיות בגיהינום של עצמי , נוכל לצאת לגן עדן של רבים
לאחרונה ראיתי דוגמה לחיבור כזה בכנס של ארגון קבלה לעם . שמה הרגשתי איך החלום הופך למציאות.

ניתן באמצעות הפרסומת ללמוד רבות על היחסים החברתיים והכלכליים בעולם הקפיטליסטי כיוון שהפרסומת מגדירה אותנו כקונים וצרכנים.

אמנם, היא אינה מתעניינת בצורך האנושי האמיתי שלנו, אלא אם כן היא יכולה להשתמש בו על מנת למכור. היא מעדיפה להדגיש שחסר לנו משהו בחיים. לדוגמא: אנחנו בודדים, מתוסכלים, עצובים ולא נהנים מחיינו, וכד') – ומבטיחה לנו פתרונות שקריים לכל מחסורנו – באמצעות הרעיון: "אם תרכוש את המוצר שלנו – תהיה מאושר וכל הכאב והצער יעלם מחייך" וכד'. אופן ייצוג נשים בפרסומת, מבטא את יחס החברה לתפקידי נשים מקובלים, וכיום גם מצביע על ערכים הקשורים לילדים למשפחה ולחינוך.
המפרסם משתמש בעיקרון שהכל מותר!  הוא אומר שבסך הכל מוטל עליו למכור ויהי מה – ולא יתייחס לשאלה אם הוא מוכן גם לפגוע בתדמית האישה או הילדה, למרות שמודע לכך שהוא מעודד אלימות כלפי נשים (וכיום גם פגיעה בגברים ותדמיתם).  זוכרים את חברת האופנה שביקשה מנערות להתפשט בכדי לקבל הנחה על איזה בגד?

נשים בשנות ה70, 90 והלאה במאה ה20, היו מוצגות בפרסומת "בהתאם לתפקידן החברתי": בתוך הבית, במטבח, עם הכביסה, בחדר אמבטיה או בחדר השינה.

על פי תפיסת העולם באותה עת (בעיקר בארה"ב, אך גם אצלנו בארץ… אם כי באיחור מה) – אישה הוצגה כדמות חסרת אישיות, (למעט מיניותה – המיועדת ליהנות לגברים) והיא נשלטת ע"י גברים.
טקסט לדוגמא מתוך הקוד הסודי של פרסומאים:
"מזכירה נותנת הכל" – פרסום למשיבון אלקטרוני
"יש לה כל מה שצריך" – פרסומת לתחתונים
"אני אוהבת שנוגעים בי" – פרסומת לבגד ים   וכד'.
הקוד הסודי לצלם:
דגש על השפתיים (שיהיו עבות ומפתות)
האישה תשב (או תשכב) בתנוחה מינית מרומזת
תנוחת הידיים תצביע לכיוון המפשעה
אין צורך בקשר בין הצילום למוצר הנמכר ועוד כיוצא בזה.
השפעת הפרסומת המקיפה את חיינו על כל צעד ושעל, היא דרמטית! מפני שזהו טבענו אדם מציית לחוקי טבע ואינו יכול להימלט מהם. ואחד הבולטים שבהם – הוא "חוק השפעת הסביבה".
התפתחות האדם, נמצאת בשלב בו האגו שלנו מגיע לקצוות ועיוותים שלא ידענו בעבר.ילדות מעריצות את הממדים המעוותים של בובת ה"ברבי", רואות הכרח בהפחתת משקלן והופכות דוגמניות אנורקטיות מפורסמות – למושא הערצתן. הפרסומת מכתיבה לחברה שלהיות צעירה – עדיף! והקיצוניות של הקביעה הזו מביאה נשים להתלבש באופן מגוחך המרמז על כך… שימו לב לנברטילובה

המודרניזם –  הוא סגנון שנולד לפני מלחמת העולם הראשונה, (סוף המאה ה 19, עד אמצע המאה ה 20) כאשר האמנות  מאסה בערכי התרבות של המאה ה 19 והאמנים רצו בתרבות החושפת את האמת הנפשית והרגשית כאילו אמרו: הנה מי שאנחנו וזה מה שאנחנו רוצים באמת וחושבים באמת.

ביצירות "המודרניות"  בהן מופיעה דמות אנושית, מתגלה לרוב חוויה אישית פנימית עוצמתית (ראה למעלה, אדוארד מונק – "הצעקה") כי במודרניזם חי הפרט כיצור אינדיבידואלי מנותק מהחברה, תחושה הבאה לביטוי באמנות כניכור, בדידות וחרדה תחושת  חוסר מוצא.

האם משום כך מתנתק האמן ובורח מהמציאות? האם ב"הצעקה" המשטח הלבן הוא ים או יבשה? האם הצבע הכחול מתאר באמת מים? מדוע השמים שאנחנו רגילים לראות בכחול, אדומים ומאיימים? ולמה מונק מעוות את צורת הדמות עד שהיא נראית לא אנושית?  והגשר המוליך אל הלא נודע מה משמעותו? ומה תפקידן של הדמויות הרחוקות והאנונימיות? הרבה סימני שאלה…
פוסט מודרניזם (מאמצע המאה ה 20 עד היום) היא קודם כל תפיסה תרבותית בינלאומית שהלכה והתגבשה ביחד עם התהליכים הכלכליים הגלובליים.

תפיסה, המתאפיינת בסגנון תרבותי אקלקטי, בהתייחסות להיסטוריה, דקורטיביות, קיטש והומור שכולם מבוססים על משמעויות חברתיות קבוצתיות ורב לאומיות.  האמן אינו מנוכר לסביבתו, הוא אינו גאון מלנכולי מתבודד אלא מעורה היטב בחברה ובתרבות של סביבתו. מאפיין חשוב נוסף הוא ביטול האליטה התרבותית והערכה שוויונית לכל צורות הביטוי. דוגמא בולטת נוספת, היא יצירתו של קית הרינג שניסח את יצירותיו בשפה מובנת והציג אותן ברכבת התחתית כדי להדגיש את הערכתו השוויונית לכל שכבות האוכלוסייה. ביצירות ה"פוסט מודרניות",  – לעומת "המודרניות"- לדוגמא מרילין מונרו של אנדי וורהול (ראה למעלה) לא נמצאת הבעה אישית רגשית בפניה של הדמות. לא ניכרת חרדה או הבעה אישית. המרילין של וורהול מבטאת אדישות. היא שטוחה, פלקאטית, סכמטית. דוממת וחסרת הבעה. אבל מבטאה אם כי באופן אחר, אותה תחושה של ייאוש וחוסר מוצא.                                                                                                                                                            כשוורהול משכפל את מרילין שלו- הוא מעביר את דאגתו מהשפעת האינדיבידואליזם המבודד ומפריד בין בני אדם, תהליך שהוא תוצר של השיטה הקפיטליסטית. הוא מודע להעלמות ההבעה האנושית בדמויות שלו. וכואב את כאבם.

בשנות ה 60 החל כריסטו לעטוף בניינים ציבוריים כשברקע התופעה של 'אריזת מתנות' וחפצים, המאפיינת את עולם השיווק הקפיטליסטי. עטיפה, יוצרת באדם תחושת הסתרה הדוחפת אותו לדמיין ולשאול 'מה יש מתחת לעטיפה'? כך מתעורר הרצון לגלות את הנסתר  שמלווה את האדם כבר שנים רבות מתוך סקרנות טבעית המבוססת על כך שהטבע מגולה לנו רק בחלקו. האמן מבחין בהתפתחות ב"רצון לקבל" של האדם המתעצמת וברצונו לקבל עוד ועוד… (המורה על התפתחות האגו) הוא מבחין בכך שמנהלי חברות מנצלים זאת כדי לשווק את סחורתם בנוסף להמלצה הפסיכולוגית המדגישה ש עטיפה מושכת מאפשרת להשפיע על האדם לצרוך יותר מתוך הציפייה לעונג והנאה.  
האדם לפי טבעו נמשך לתענוגים ובורח מכאב ויסורים. ועל תכונות אלה מבססים המשווקים את פרסום מוצריהם.                                                      

כדי להסב את תשומת ליבנו לתופעה, ועל מנת שלא ניפול ברשתם, כריסטו עוסק ביצירות אלה מתוך רצון להפוך אותנו למודעים לתהליך באמצעות עטיפת אלמנטים בולטים וגדולים בנוף ובסביבה.  ביצירה שלפנינו הוא עוטף איים בלב ים. בנוסף, הושפעו כריסטו ובת זוגו מהגילויים של הרס הסביבה ע"י האדם, ללא התחשבות בעתיד ובסכנות הצפויות לאנושות בעקבות מהלכים כאלה של חברות הענק המנוהלות ע"י רצונן להרוויח בכל מחיר כולל פרסום מטעה ושקרי.  באופן עקיף, 'מסבירים' האמנים לכולנו שעל האנושות להיות ערנית ומחוברת לטבע ולסביבה באופן רציונאלי ומתוך מחשבה על עתידם של הדורות הבאים, גם בנושאים כלכליים, מוסריים ורוחניים.
כריסטו משתדל להסב את תשומת ליבנו לאיזון העדין הקיים בעולמנו, כמו בכל מערכת סגורה – ולעשות מאמץ למנוע התדרדרות נוספת. לשקם את הטבע ולהחזירו למצב מתוקן.                               
הוא משוייך גם לזרם הנקרא: "אמנות אקולוגית" כאמן העוסק בשאלת התרבות האנושית מול הטבע.
עוד מימי קדם, שאף האדם להיטיב את תנאי חייו ע'י פיתוח המדע, הרפואה הטכנולוגיה ותחומים נוספים המאריכים את חיי האדם, ומיטיבים עימו. אך אינו מודע לכך שבדרך להשגת חיים כאלה, הוא מפר את האיזון שבטבע ופוגע בו באופן חמור שכבר היום מורגש ויורגש אף יותר בעתיד. כריסטו מאמין שתשומת ליבו של העולם באמצעות יצירותיו, תשכנע את האדם לפעול כנגד המדיניות המדאיגה המאפשרת לתאגידים פגיעה בטבע, ובכל זאת עוטף את האיים בצבע ורוד הנחשב כסמל של אופטימיות…
הקשר בין האדם לטבע, הפך מרכזי בתרבות המאה ה 20 וכולל התייחסות ביקורתית לציוויליזציה שלנו ובצורך לפתח מודעות לסכנות הטמונות לעתידנו במצב הנוכחי.